מהמאבק ביישוב ועד הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות
המאבק על הקמת המדינה התפתח מתוך מציאות שבה נבנתה תשתית לבית לאומי בשנים 1920–1945. בתקופה זו פעלו השלטון הבריטי, מוסדות היישוב והתנועה הציונית לבניית מסגרות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. במקביל הלך והחריף המתח בין יהודים לערבים, והיישוב נערך גם לתנאים שנוצרו בזמן מלחמת העולם השנייה. בהמשך, המאבק עבר להתמודדות ישירה יותר מול מדיניות המנדט.
במרכז המאבק הצבאי עמדה תנועת המרי העברי, שנוצרה מסיבות שהובילו לשיתוף פעולה בין כוחות מחתרתיים נגד הבריטים. דרכי הפעולה שלה ביטאו מאבק מזוין, אך בסופו של דבר היו גם גורמים שהביאו לפירוקה. לאחר הפירוק נוצרו יחסים חדשים בין המחתרות, והיה צורך להגדיר מחדש שיתופי פעולה ועימותים. במקביל התחדדה מחלוקת בין היישוב המאורגן לבין הפורשים, כאשר לכל צד היו מאפיינים שונים ודרך פעולה אחרת.
תחום מרכזי נוסף היה העפלה, כלומר מאבק להבאת עולים בניגוד למדיניות הבריטית. מטרות ההעפלה הבלתי-לגלית היו להביא עולים למרות ההגבלות, והמאבק נמשך לאורך זמן. לשם כך נעשו מאמצים מעשיים: רכישת אוניות, ארגון צוותים, ריכוז העולים, ניהול המסע, הורדה לחוף והסתרה בקיבוצים. כאשר מעפילים נתפסו, ליוו אותם למחנות מעצר או אף חזרה לאירופה, והדוגמה הבולטת לכך היא אקסודוס.
גם ההתיישבות שימשה כלי במאבק, דרך רכישת קרקעות ובניית יישובים שהשפיעו על גבולות בפועל. דוגמאות לכך הן 11 הנקודות בנגב והאירועים סביב פרשת ביריה. ההתיישבות לא הייתה רק פתרון מגורים, אלא דרך ליצור עובדות בשטח ולהשפיע על עתיד הארץ. כך התחברו יחד מאבק צבאי, מאבק דמוגרפי דרך עלייה, ומאבק טריטוריאלי דרך התיישבות.
בשלב הבא הועברה שאלת ארץ ישראל לאו"ם, מתוך שיקולים של בריטניה שנגעו למדיניות חוץ ולמדיניות פנים. בזירה הבינלאומית בלט נאום גרומיקו, שהציג את עמדת ברית המועצות והסברים למדיניות הסובייטית. גם ארצות הברית גיבשה עמדה, והיו גורמים שעיצבו אותה. כל זה התרחש על רקע השפעת המלחמה הקרה על התנהלות המעצמות.
האו"ם הקים ועדה שחקרה את המצב, פעלה בשטח והגישה המלצות. לאחר מכן התקבלה החלטת כ"ט בנובמבר, כאשר נעשתה פעילות דיפלומטית יהודית כדי לגייס תומכים. חשוב להכיר את תוכן ההחלטה ואת משמעותה, משום שהיא הפכה לנקודת מפנה. התגובות היו שונות: היישוב היהודי קיבל את ההחלטה, בעוד הפלסטינים ומדינות ערב הגיבו באופן אחר, מה שהוביל להסלמה מהירה.
מלחמת העצמאות נמשכה מנובמבר 1947 עד 1949, והייתה מלחמה על עצם הקמתה וקיומה של המדינה. היא התנהלה בשני שלבים עיקריים, כאשר בתחילתה היו לצד היהודי נתוני פתיחה קשים. למרות זאת הסתיימה המלחמה בניצחון ישראלי, אך במחיר כבד. במלחמה השתתפו גם הדרוזים והצ'רקסים, ויש לזכור את מקומם בתוך התמונה הכללית.
המלחמה מחולקת לארבע תקופות: מנובמבר 1947 עד מרץ 1948, ממרץ עד מאי 1948, ממאי עד יוני 1948, ומיוני 1948 עד סוף המלחמה. בכל תקופה ניתן לזהות תנועה בין מצב של התגוננות וסכנה לבין מעבר ליוזמה ומתקפה. הסדר הכרונולוגי הזה עוזר להבין כיצד השתנו היעדים והיכולות לאורך הזמן. כך נבנית תמונה של תהליך, ולא רק של אירועים בודדים.
ההכרזה על הקמת המדינה התרחשה על רקע נסיבות צבאיות ומדיניות: הישגי תכנית ד', נפילת גוש עציון, מצור בעיר העתיקה ועזיבת הבריטים. ב-12 במאי התקיים דיון שבו היו מניעים לתמוך בהכרזה מול שיקולים שדחפו לדחייה. במקביל הוקם צה"ל, עם יעדים מוגדרים ונוסח שבועה. בן-גוריון פעל לפירוק האצ"ל, הלח"י ומטה הפלמ"ח ממניעים צבאיים ופוליטיים וגם מתוך אי אמון, ופרשת אלטלנה משמשת מקרה בוחן להבנת המתח הזה.
לאחר שלבי הלחימה הגיעו הסכמי שביתת נשק, ובמקביל התחדדה בעיית הפליטים. תהליך מרכזי היה קריסת החברה הפלסטינית, שנבעה מגורמים כלכליים, מהתפוררות ועזיבת אליטות, ומהשפעת דיווחים על דיר יאסין. לכך נוספו השלכות של תכנית ד', שהשפיעו על המציאות בשטח. בשלב השני של המלחמה נוספו השפעות ישירות של הקרבות, כולל גירוש בלוד ורמלה.
כדי להצליח בבחינה חשוב לקשור בין השלבים: מאבק מול המנדט, מעבר לזירה הבינלאומית, מלחמה והכרזה, ואז הסדרים ותוצאות. בכל נושא כדאי לזכור גם את המטרות וגם את דרכי הפעולה, ולזהות מה השתנה לאורך הזמן. כך ניתן להסביר לא רק מה קרה, אלא גם למה התפתח כך. הסיכום הזה נותן מסגרת כרונולוגית שמאפשרת לענות בצורה מסודרת ומדויקת.