טוטליטריות, אנטישמיות, מלחמת העולם השנייה והשואה
האידיאולוגיה הנאצית הציגה תמונת עולם שמסבירה את המציאות ומשרטטת עתיד רצוי. במרכזה עמדה תורת הגזע, שקבעה היררכיה בין בני אדם והפכה את היהודים לאויב מרכזי. הנאצים השתמשו בדימויים אנטישמיים ישנים, אבל חיזקו אותם והציבו אותם בלב המדיניות, כך שהאנטישמיות קיבלה תפקיד חסר תקדים.
בתוך תפיסה זו הודגש עקרון המנהיג (הפיהרר פרנציפ), שבו המנהיג נתפס כסמכות עליונה שמעל מוסדות רגילים. לצד זה הופיע רעיון מרחב המחיה, שהצדיק התרחבות וכיבושים. הנאצים גם התנגדו לדמוקרטיה ולקומוניזם, וראו בהם סכנה שיש לעקור.
בין ינואר 1933 לספטמבר 1935 התרחש מעבר הדרגתי, שבו צווים וחוקים צמצמו וביטלו זכויות אדם. נחקק חוק ההסמכה, בוצע חרם על חנויות יהודיות, ופוזרו מפלגות כדי למנוע אופוזיציה. במקביל הונהגו גיוס חובה ושבועת נאמנות לפיהרר, שחיזקו את השליטה של המשטר.
המשטר ביסס את כוחו גם באמצעות תעמולה: שילוט אנטישמי, סרטים, שינוי תכני לימוד והקמת מסגרות נוער של המפלגה. לצד התעמולה הופעל טרור שכלל את שריפת הרייכסטאג, שריפת ספרים והקמת מחנות ריכוז. בליל הסכינים הארוכות חוסלו יריבים פוליטיים בתוך המפלגה, מה שחיזק את הפחד ואת המשמעת.
בספטמבר 1935 נחקקו חוקי נירנברג, שהפכו את תורת הגזע מחזון מפלגתי לחוק מדינה. חוקים אלה שללו אזרחות מיהודים וקבעו הפרדה בין יהודים ל“ארים”. בהמשך הוחרפה הפגיעה: ליל הבדולח, מעצרים, שליחה למחנות ריכוז, הגירה כפויה, סימון דרכונים וביטול מעמד משפטי של קהילות יהודיות.
מאפיין חשוב של המעבר היה בנייה הדרגתית על בסיס קיים, ולא מהפכה מיידית. כוחות מרכזיים בחברה כמו הצבא, הבורגנות והאקדמיה התאימו את עצמם בהדרגה למציאות החדשה. כך המשטר הצליח להעמיק את שליטתו בלי להיתקל בהתנגדות מאוחדת בזמן אמת.
במהלכים הצבאיים עד קיץ 1941 התרחשו הקרב על בריטניה וכיבושים בדרום ובמרכז אירופה. בהמשך הורחבה המלחמה עם מבצע ברברוסא – הפלישה לברית המועצות – ועם ההתקפה על פרל הרבור שהביאה להצטרפות ארצות הברית. נקודות מפנה כללו את אל עלמיין, סטלינגרד ונורמנדי.
המלחמה הסתיימה בכניעת גרמניה ובהטלת פצצות אטום על יפן. בשטחים שנכבשו ניסו הנאצים לכפות את הסדר החדש באמצעות צעדים שנועדו לעצב מחדש את החיים תחת שליטתם. ההקשר הזה חשוב להבנת המדיניות כלפי אוכלוסיות שונות, ובמיוחד כלפי היהודים.
בפולין ננקטה מדיניות של הפרדה בין היהודים לסביבה, פגיעה במוסדות תרבות ודת, הרס כלכלי והטלת עבודות כפייה. הוקמו יודנראטים שנדרשו לנהל את חיי הקהילה תחת פיקוח גרמני. בתוך הגטאות שררו צפיפות, רעב ותנאי קיום קשים במיוחד.
לצד המצוקה התפתחו דרכי התמודדות: מאבק יומיומי על הישרדות, רעיון של קידוש חיים, פעילות של ארגוני עזרה הדדית ותנועות נוער. במקביל, מבצע ברברוסא סימן נקודת מפנה: הפלישה לברית המועצות קשורה לתחילת הרצח השיטתי ולהתרחבות ההרג ההמוני.
הפתרון הסופי התקדם בשלבים: תחילה רצח בבורות ירי סמוך למקומות המגורים, אחר כך מחנה ההשמדה חלמנו. בהמשך הגיע מבצע ריינהארד עם בלז’ץ, סוביבור וטרבלינקה, שאליהם הובאו יהודי פולין ומדינות נוספות. בשלב מאוחר יותר הופעלו מתקני השמדה המוניים באושוויץ ובמיידנק, לשם הובאו יהודי אירופה, ובסוף הופיעו גם צעדות המוות.
ועידת ואנזה לא נועדה לקבל החלטה על הפתרון הסופי, משום שההחלטה כבר התקבלה והביצוע החל, אלא לתאם בין הרשויות. בתוך הגטאות עמדו היודנראטים מול דילמות קשות: האם לבצע הוראות לגבי שילוחים, האם לנסות להציל חלק באמצעות מדיניות מסוימת, מה היחס למחתרות, והאם להפוך את הגטו ליצרני כדי לשפר סיכויי הישרדות.
במרד הגטאות היו חברי תנועות הנוער הראשונים שהבינו שמדובר בהשמדה טוטלית. הם התלבטו על מטרות המרד, על המחיר הצפוי ועל דרך הפעולה, ופעלו בתנאים של מחסור וסכנה מתמדת. מרד גטו ורשה בלט בייחודו ובמאפייניו, והוא מדגיש את הבחירה לפעול גם כשהסיכוי לניצחון צבאי כמעט לא קיים.
במקביל לחורבן באירופה, שירתו מיליון וחצי יהודים בצבאות בעלות הברית, עם מניעים שונים ותרומה למאמץ המלחמתי. בצפון אפריקה היו נסיבות כיבוש ומדיניות נאצית, לצד עמדות מגוונות של האוכלוסייה המקומית. בארצות הכיבוש הופיעו שלושה דפוסים ביחס ליהודים: משתפי פעולה, הרוב הדומם, וחסידי אומות עולם שהצילו תוך סיכון חייהם.
Upload it to LearnFlip and get interactive practice questions — free